סיפור על מלחמה של מחשבה

קרב גדול דפק על דלתי, הביא עמו, חיילות מחומשים, הצהיר כוונותיו ודרש את האדמה עלייה מונחת כורסתי, בעודו מפרט לפרטי פרטים, האירו הכוכבים, ניסו לספר את העתיד, והיו שתיים נכונות: האחת היא אם אענה לדרישות, הרי לא יהיה ביתי, והשנייה היא, אם לא אענה לדרישות, ביתי יקום עליי. הזמן דפק גם הוא בחלוני, ממהר לומר שעליי להחליט, כי הקרב אינו מוכן לחכות לי כדי שאבין. בעודי שולף את חרבי, נפלו אורם של הכוכבים, והתכנסו בלהבי, ובעודם מסנוורים את החיילות המחומשים, נפלו גיבורים ומלאכים, ותם הקרב.

 

בדמיונות רוחי שוטטה, גם ריחפה לה בהנאה בין גרמי שמיים, וראתה את אשר לא ידעה קודם לכן, והייתה היא בכאב וסבל נורא, כי עד כה לא מצאה שלווה, והתחילה לשיר, כי תמו להם כל ימי השקר והכזב, וכעת היא על סיפונה של ספינה, המפליגה במטרה להגיע ליעד אחד, אל המחיקה הגדולה של כל צרותיה, כל מכאוביה, וכל סבלה, את העולם. והיא הרגישה את המטרה, בלהיות טהורה שאינה יותר חשופה לפציעה של ערכיה, חשבה היא על ערש דווי שוב בלא מנוח, התטרטרה היא הלוך ושוב בסיפונה, תופסת את ראשה, מעורערת לגבי כל העניין של נטישת עברה, והיא שואלת, האם אשכח את רגשותיי כפי שהיו שם ? ויודעת את התשובה, ושואלת שוב, האם לא אזכור איך ניצחתי את הכל ? והתשובה הייתה בה, ושואלת כשדמעותיה זולגות משמחה, האם תעלמנה העצבות ? והיא יושבת בחלון המשקיף החוצה אל המרחבים הפתוחים של הכוכבים הגדולים והרחוקים, הזוהרים ומפיצים אושרם בין עולמות שונים. כך היא הבינה, כי אין לה מקום לאדמה אשר בה נפלו גיבורים, ואין שמיים מהם ירדו מלאכים ולא חזרו, ואין חיים ואין מתים.

 

הנני מוכן, צעקתי אל רוחי, התיצבתי כחייל שבאדם, אחרי שחלפו להם שנים, ולא הייתה לי, וצעקתי אל רוחי שתשמע קולי במרחב, ולא הייתה שם, וכרעתי ברך, כשחרבי מולי תקועה באדמה, וראשי כפוף אליה, ונעצמו עיני, והבנתי שלא תוכל היא לשמוע ממרחקים כה עצומים, הבנתי כי עליי להישאר על האדמה עליה נלחמים, כי הייתי לבד בעולם, ורוחות רעות בדרכן לכבוש את עמדתי, ולא נשמתי יותר, והייתי חזק, ולא ביקשתי דבר, לא מן האדמה ולא מן השמיים, ורחשים החליטו לבוא עד אליי, ואמרו: "כבודנו איתך, רוחות רעות בדרכן", לא הנדדתי עפעף, ושקט נעמד ברגליו, כשאחריו שקטים רבים נעמדו, והתפזרו עד לרוחות הרעות, במרחק של נהר המתחיל בפסגה של ההר. והזמן שייט לו בקרבתי והחל הוא לספר את ההיסטוריה, כשחזר ואמר: "מלחמות רבות היו בעולם, כי האדם לא נכנע, בלי סיבה טובה, לכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה", עצרתי את הזמן מלומר זאת בפעם ה-4, ושאלתי אותו: " אם אין ברירה לחיים, אלא להילחם כדי להינצל מרוחות רעות, איך אתה קובע ?", אמר הזמן: "כי אם הנהר יורד מפסגת ההר, משום ששלגים ירדו בו, והיה בו קר, כשהגיע השקט עד לרוחות הרעות, הרי הפך הוא להבה, ולא משום שהיה קר, אלא משום שגעשו מבטן האדמה שדים, אל פסגת ההר, ופרצו את סלעיו, וכעת שם הם נלחמים, רוחות רעות בשדים על שפת הנהר". הבנתי שאין מקומי כאן, הרמתי ראשי אל הכוכבים, לילה היה כבר, קמתי על רגליי, ושלפתי את חרבי מן האדמה והנחתי בגבי. הארץ השטוחה רעדה, החלתי לרוץ אל עבר שפת הנהר, באופק כבר הופיעה המלחמה, והתקרב עד אליי השקט, במרחק האופק, ואמר : "התרכזות זו של שדים ורוחות רעות, אינה בכדי לדון, או לספר, כי אם אלא להתאחד כנגדך, כי כבר שמעו את הזמן לוחש לך, לכן עלייך לומר , כי בחרב שלך אין קץ, אלא בה תחילתן של החיים ככלל". ואז הגעתי, האופק נגמר, והשקט איתי, ורוח רעה ניגשה ללחוש בי קללה, והטיתי את ראשי לצד, וערפתי את ראשה, ושד הכה בי ברגליי, ונפלתי ארצה על ברכיי, וכשבא הוא מולי, הולך הוא איטי, ובידו ברזל כבדה וחמה, ממלמל הוא משפט של ניצחון בקרב, חורץ את דיני למוות, ומחל מניף את הברזל לעבר ראשי, ואז השקט בא שוב ביני ובינו, ואמר לי : "אם אינך מסוגל לרומם רוחך, בלא רגלייך, חייך יפלו בתהום אפילה, ללא אור. קום נא הגן על חייך", וחרבי הייתה זרוקה קרובה לרגליו של השד, ואין ביכולתי למשוכה אליי, ונכנעתי, עצמתי את עיני, ורוחי הופיעה, כשהיא בחלון של ספינה, ודמעות של שמחה זולגות מעיניה, והיא שרה את מילותיה : "מקום בלי עצב, בלי כאב, בלי סבל, שכחתי. הסכמתי להיות אחרת, עתה אני בדרך, לשכב על כוכב, בו אין את כל אלה, מתי אמצא אותך, לא לוחם בכל אלה, אלא כופר בהם כאילו והינם היו אלא אבני-דרך". וראיתי את חרבי זזה, לבדה נגררת על האדמה, ואליי מתקרבת, השטתי את ידי ואחזתי בה, וקטעתי את ידו של השד, הברזל הכבדה נפלה באדמה, ונפערה בה תהום עמוקה, והשד נפל בה, ונפלתי בה גם.

 

אין היה בכל עבר, וכלום באף כיוון, רק תהום בא אני נופל, ללא שליטה, ללא רסן, ואינני אני כבר, אלא כמו כדור המקרין את גופו לאופל, והגעתי אל השד שוב, במרחק של חצי תהום, ואני רואה אותו, מחל תופס את הברזל החמה, והוא נעצר בפינה חשוכה, כאילו ונתלה בקיר עם רגליו, וחולף אני אל מולו וממשיך ליפול בתהום, הוא קופץ אחריי, כבר שולט בתהום, וחרבי אבדה לי, ואיני יודע כלום, גם לא אף כיוון, ואני מחפש איך לעצור, אך הבנתי שאיני יכול, והמשכתי לחפש איך ליפול עוד ועוד, כי השלמתי עם המציאות, קיבלתי את העובדה כי בלי כנפיים באתי לעולם, ולא אוכל לעוף למעלה כמלאך, אלא רק כאדם, אך איך אוכל להטות את משקלי שלי, נגד הטבע הזר, שאלתי במחשבה את האפילה, ואין מענה לי ולא תשובה, ושאלתי שוב במחשבה טובה, אם השד כבר למד את התהום, למה אני איני יכול גם ?וידעתי את התשובה, ושאלתי שוב במחשבה : אם השד כבר עם הברזל ביד, כמה זמן ייקח לו להגיע ולהביא בי מכה ? וידעתי את התשובה, ושאלתי שוב : איך אסיים את המלחמה ? והשד כבר היה מתקרב אליי , ומחל לכוון לעברי את הברזל, אך חובט הוא בריק, פעם אחר פעם, ושמתי לב, כי אינו מצליח משום שגופי מתנדנד, השד התבלבל, והתעצבן, והחל לחבוט מהר יותר, אך לריק, גופי התנדנד בהתאם, והוא החליט לעצור שוב, ונתלה ברגליו בפינה חשוכה, ואני עדיין נופל ומתרחק, ולאט לאט השד כבר נעלם, כך שקעתי בתהום, ואני תוהה לאן אני נופל, ואם בכלל יש לתהום איזשהו סוף ?, יאוש כבד בא אל ליבי, כי איני יכול לעצור את הנפילה, וכי איני שולט בשום דבר, ובאף כלל של הטבע הזר, ועצמתי את עיניי, שקעתי בחשיכה, וזיכרון בא אליי, והעיר לי, ואמר: "נופל גם אני כל הזמן אל העבר, אך אין זוהי תהום של אפילה, זוהי רצועה הקשורה לטבע הרך, המניעה אותי להתפשט, ולחשוף עצמי עמה. כך גם אתה תנהג, כי בכדי לתפוס את עצמך, אינך צריך יותר ליפול בתהום, אלא רק לפרוס את שרשרת האירועים בכיוון הנכון". וכך נדם התהום, והגעתי אל האדמה שוב, וגשם יורד שם, שוטף את הכל, ואני שוכב על הארץ, כשבידיי גרגירי בוץ, ואני צוחק לכל.

סערת רגשות

איני יודע, ומגלה שאיני יודע יותר ויותר, והנני יושב עם עצמי, תחת שמיים כחוליים, עמוקים הם ומראים לי את הגוונים של העתיד, ההולכים לעיתם הופכים הם שחורים, ואין אף כוכב במרחק מאיר. והנני, חושב על הטבע של ההווה החולף, לעתו הוא מרגיע, ובמקביל הוא משכיח, את כל אשר חוותי, כשהשמיים היו עוד בגוונים כחוליים. איני יודע למי מגיע מוות , אם לא לצעקה החודרת בכוח, האונסת את הנשמה, ופוצעת את נפשי, כי רק אני הפכתי קורבן שלה. איני יודע למי מגיע מוות, אם לא לקללה, המטילה אימה בליבי, מפזרת כוחותיה  מעל ראשי, ומכינה צבאותיה לתקוף אותי. איני יודע למי מגיע מוות, אם לא לכל אלה, הכפויים לחיי, הכובלים את נשמתי, המשותקים לגופי, והורסים את עולמי. אך הנני, ולא איכנע, ולעולם לא אפקיר עצמי בידם, ולמבצר שלי לא יכנסו הם, כי חומות גבוהות של טבע עוצרים את כוחם, ושומרים חזקים בתבונתם, עומדים על המשמר, כי לא קמה, צעקה או קללה, את אלה אשר יעברו, בלי שאומר את דבריי לפני, כי נפלו הם כולם, בתהום לה אינסוף, ואל יעצרו הם לעולם בנפילה, ומקומם ירחק בכל זמן. כעת,  אני מוכן, אשים דבריי במכתב, ונצח יהפוך אותו ישן.

קמתי, על ברכיי ישבתי, וצפיתי בציפורים יושבות על הברזל, כשהן מנקות אחת את השנייה, וראיתי מציאות אחת, של חיים משותפים, ותהום ארוכה הייתה תחת הברזל, אשר הפריד את המבנה הנטוש בקומותיו, ותהיתי, כי אם היו לי כנפיים, כשם שיש להן, לא הייתה לי בעיה, לעמוד מעל תהום. אך אין לי כנפיים, ואינני ציפור, ובכל זאת, תהום זו נמצאת תחתיי, אז אני שואל, האם אני נופל בא  כל הזמן, ואין לי שליטה בכלל ? ברור היה לי, כי מניסיוני, המציאות היא משותפת לכל הגורמים, וניתנה לי האפשרות, ליפול לתהום ארוכה, ולהתרומם ממנה עם רוחי, כי בעולם כולו, כל החיים מוגנים, גם אם הסכנות עורבות לי, וקרובות הן במרחק של צעד אחד, יש לי גם הגנה, המאפשרת לי לא לעשות צעד זה.

התקופה הייתה עידן של ריבוי כל צורות החיים, אשר בה היו כולם נושמים את האוויר של העולם, ורואים את אורות הכוכבים הגדולים, כולם דיברו על מה שקיים, והסביבה הייתה יוצרת את הרעיונות. לא היה רגע תם, וכל ההבנות זרמו, כנהרות המשתרעים בין ארצות, והייתי גם חלק מכל אלה. כולם התקדמו, ובקצב היו מנגינות רכות ונעימות, צעירות ומעודדות. הנדידה הגדולה של הזמן, הייתה בראש מעייני כולם, כי הם ידעו את יעדם, ופעלו בהתאם לכך, בלא מפריע ולא הטעיה, לא הסחת-דעת ולא כפייה, הם עשו הכל על-מנת, לתת לחיים את משמעותם האמיתית.

התעצבנתי נורא, והלכתי למקום אחר, ברחתי מכל מה שהיה שם, הלכתי ומיהרתי לאסוף את כל השברים והרסיסים שלי, כי מן העבר נשקפה סכנה, ושוב לא היו לי הכלים להתמודד. ברגע אחד הייתי באי-ודאות מוחלטת, וברגע אחר התפרצו כל השאלות, כל הספקות, והתחלתי לומר אל כל אלה יחד: "שלי אתם כולכם, ולי שייכים כל כוחכם, אין לכם לא דעת, ולא שכל, לא בינה ולא תבונה, לא לב בו רגש, וכלום בכם". והפכתי עבד, ושריריי התחזקו, כי הרמתי ברזלים כבדים מאוד, וזו בחירתי הייתה, להיות דווקא, אחד רע.  והמשכתי לומר: "קללות אתם, מאיימים בכל, כי אין מקום טוב לו אתם שייכים, ואין שקט לו אתם רוכשים כבוד." והפכתי לקרב עצמו, קמתי רשע, מחזיק בכוחות אפלים, ולא ידעתי כוח אחר. והמשכתי לומר: "אין טוב הוא עולמכם, אין בכם סליחה, ולא מחילה, אין בכם אמת, וגם לא צדק, כי כל אלה הם אויבכם, וכי נועדתם להשמידם." והפכתי להיות מנהיג חסר-רחמים, והובלתי את הקרב למרכז העולם, ולא הייתה לי ברירה, אלא רק שנאה. והמשכתי לומר: "שונאים אתם כולכם, ואין בכם אהבה, אין החיים ראויים, ולא יהיו אנשים בעולם, בו אתם שולטים, ומנצלים הכל לרעה." והפכתי מלך איום, וכולם היו עבדיי, ולי רק היה סוגדים כל אלה. כשנרגעתי, ידעתי מהו רוע, הבנתי שנאה, והחלטתי לקחת כל אלה ולתת להם מקום, בלב שלי הם יהיו עצורים, בתא מיוחד, ובהם אשתמש כשאחוש בסכנה.

טבעה של המציאות

עזבתי את חלומות התעתוע, והקצו בי חיים חדשים, נושא עמי את הרוח, הלכתי לגבעות, ויש לי תרמיל, ושם הייתי ימים ספורים, עושה עבודתי, אשר נולדתי לה, ובאו אליי פרפרים וסיפרו, ובאו אליי זאבים וסיפרו, באו אליי גם דגים וסיפרו אף הם, והייתי קשוב להם, מתפלא איך נוהגים הם לחיות את חייהם, תחת צלם של הכוכבים הגדולים, בזמנים אלו. עצמתי את עיניי, ונרדמתי ביינם, ושער לעולם אחר היה מולי, אך היה נעול באבן גדולה, ועלייה סימנים וסמלים זרים, כאילו הייתה לי שפה חדשה, וסביב הכל הייתה חשיכה, ורק השער, מסגרתו, סימניו וסמליו, היו זוהרים בגוונים של החיים, ואיני יודע מה פירושם או משמעותם, ואיני יודע על מה הם שומרים ומגנים. מתקרב הייתי אל השער, אך נראה היה לי, כי מתרחק הוא ונהיה גדול יותר, רציתי לגעת בו, אך לא היה הוא בהישג יד, ועצרתי לחשוב, ונעצר גם השער, והפסיק להתרחק ולגדול, ובדקתי עצמי עושה צעד, ובמידה גם לו היה צעד, וקמו בי מקורותיי, ואמרו לי: "לא תוכל לגעת בשער זה, כי לעולם נשאר השער גודל ומתרחק, ולא בכדי להסתיר או לברוח, כי תדע כך ותבין זאת, כי אין מעבר בכל." נפקחו עיניי, וזאב שוכב לצידי, רגוע ושליו הוא, מתבונן בי, והשער נשקף מעייניו, וידעתי את המסקנה, ואמרתי לו: "לך, תתרחק ותגדל." והוא בא אליי קרוב, והירקן  ראשו, כמבקש ליטוף, ושלבתי ידיי עליו, ואנחנו מחובקים, והוא החל הולך.

לכל הגורמים והעצמים בעולם, יש לב, פועם, או לא פועם, חי או דומם, כי כולם נועדו לשמור את קיומם, ובלי יכולת להגן על עצמם, לא היו יכולים לשרוד, כפי שאבן קשיחה שומרת ומגנה, על גרגיריה הקטנים והאין ספורים, וכפי ששומרים הימים העמוקים, את כל סוגי הדגים. ולכל אלה גם, יש את הכוח הטמון בלבם, לפעול בהתאם ובמצליח, כדי לממש את ייעודם. ורק כך אני יכול להבין, כי טבע אחד הוא, לשמור ולהגן בכוח, הנועד להיות ככלי בליבי.

בעודנו הולכים ביערות, וחוקרים את סביבתם, מתגלים החיים שם, והצמחים הפראיים, אשר לא הקלו בנו ראש, ואף הסתירו, את האירועים מן העבר. ראינו את העקבות, ולא ידענו מהן, הבנו מיסתורין מהו, וספקות צצו, וכך המשכנו הולכים ימים ולילות, בלא מנוחה. והגענו אל באר מים גדולה, אשר המים נשפכו אליה מתוך נקיק של הר, היינו צמאים, ורווינו מן המים, ונשארנו שם למשך הלילה. במשך זמן זה של הלילה, רוח נושבת כיסתה בכל, ועלים נושרים מענפיהם, וכמו מנגינה מתנגנת הייתה מנשירתם, וצללתי בנגינתם. עמוקים וארוכים היו צליליהם, נסחפים הן מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, ומספרים את המקום אליו הגענו: "אין מקומות עוד, אין מים שם, אין רוח אחרת, כי יש האדם להכיר בקולנו, ולו יהיו זורמים הצלילים הפתוחים, כמעיין המשקה את החיות, וכעצים הנותנים פירותיהם". הרגשתי שירתם מגיעה אליי, והיא טובה ונעימה, מטיבה עמי, ונותנת לי להכיר בכוחותיה וסודותיה. האור מחל מגיע, והרוח התפזרה מן המקום, העלים נערמו וכיסו את האדמה ואת הבאר, ועץ עתיק וגבוה אחד, בעירום היה מעליו, וענפיו פנו לשמיים, ומבעד ראיתי ענן בדמות, מביט אליי ואומר: "צפים אנחנו בעולם ורואים את החיים כולם, וצופנים החיים גם גורל, ומכל עבר אתה יכול לנדוד". והלכנו למקום אחר.

הגענו אל ארץ קרה ויבשה, כקרח סלעית,  מושלגת מכל עבר, ואף חי אין הולך בה, ושמיה אפורים וערפיליים, כשלפתע הופיעו להקת עופות גדולים, ונדדו מעלינו, אל מאיפה אשר הגענו. קולם היה נשמע כשיח בין שרים ובין מספרים, וכיסו הם את הרוח העזה, נתנו לה גם אפשרות לנוח, גם לנוע בבטחה, ולא הייתה סכנה. דבריהם הותירו אחריהם, שובלי הכרה בארץ, אשר לה נתנו כבוד והערכה: "כי זכות היא לראות ארץ, אשר לשמה היא קיימת, ואין בה הולכים כולם, ואין בה אפשר לשבת, כך היא מספרת את אשר לו נועדה, כי נודדת גם היא, אל ייעודה". הייתי מסתכל לכל עבר, ואחזתי בליבי כל אלה, והגענו אל הים הגדול, וגלים סוערים וגדולים, באים הם והולכים בחוף ובאופק, נראים ודומים הם לספינות רפאים, נטושות מן הזמן, אשר חולפות הן ומסמלות מלחמה: "מוכים היו כוחותינו, ונופלים היו מכל עבר, כי פעלו בטבע אחד, והיו חייבים לזכור את עברם, בין זמנים אחרים ובין עולמות רחוקים".

שקט החל מתרומם מן הקרח, ודמות הייתה הוא, חדים היו ידיו ורגליו, וגבוה ונישא היה, והחל הוא הולך אל הים הגדול, ויורד לעומקו, ונרגעו הגלים הסוערים ונרגע גם הים. שמש גדולה הופיעה, וקרניה בכל נגעו, הייתה זו ארץ צחורה ובהירה, אשר נראתה לראשונה בעיניי, והוקסמתי מן הטבע. לא ידעתי, כי אין זו התנהגותה הטבעית של הארץ לפני, וכי הייתה שרויה בבדידות אין קץ, וכי רגשותיה עלו במציאות, לכן כשבאנו עד לחופיה, הבחינה בנו, ושלוותה חזרה בה ואמרה: "במקום בו נפגשת הארץ עם האדם, שם יגיעו כל התשובות לכל שאלות הטבע, שם יגיעו כל הפתרונות לכל בעיות המציאות, ושם תשכון השלווה, וכל המנוחות עלי-אדמות".